נטלי עטיה | הטור האישי

״אפשר להזמין פיצה?״

הילדים שלי.
פעם החזקתי אותם על המותן וכשהייתי מחייכת אליהם בשילוב עם קול צומרני ומוזר השמור לתינוקות, הם התפקעו מצחוק. היום כשאני מחייכת אליהם הם מסתכלים עלי במבט תמוה עם קורטוב ציניות ושואלים ״מה את רוצה, את מפריעה לי בפלייסטיישן״. מינימום מילים, מקסימום מחסור במילות חיבור והרבה אדישות. זה לא שהם לא אוהבים אותי מאוד, את זה אני יודעת ומרגישה, בעיקר בלילה לפני השינה כשהם מבקשים ממני שאגש אליהם למיטה לאחל להם לילה טוב ואם אפשר אז גם מסאג׳ קטן בגב ובכפות הרגליים, ואז אני מטופפת על כפות רגליי הארוכות ובעדינות של ברדלס – כדי לא לערער את רגע הקירבה לפני שיתחרטו – אני מדלגת מעל מכשולי הבגדים, הגרביים, ספרי הלימוד המפוזרים על ריצפת חדרם, וכמו נדיה קומנצ׳י מחבקת, מנשקת ומעסה בעדינות את גופם העייף, בדיוק כמו שהוריי היו מעסים את רגליי הכואבות מעומס החיים הכבד של נערה מתבגרת.

 

זה לא קל להתבגר. להשיל את עור הילדות וההזדקקות להורה המגן, למצוא את הנתיב לעצמאות אישית, לחטוף כמויות הורמונים לתוך הגוף והראש, לרצות את בני המין השני – או להבין שאתה מעדיף את בני המין שלך, לרצות להיות גדול ומבוגר אבל החוקים מצרים את הגבולות, להכשל, ללמוד דברים חדשים, להרגיש שהלימודים בבית ספר הם ביזבוז זמן כי הים בחוץ גלי והרבה יותר כיף לקחת את הגלשן ולא לצאת מהמים עד שרק הכוכבים מאירים בשמיים, ובעיקר המון בילבול בתהליך הגילוי העצמי לצד העובדה שאתה עדיין ילד שרוצה חיבוק בסוף היום מאמא.

משהבנתי שחבל הטבור שלי הכרוך בשלהם מתארך ולעיתים כאילו נעלם והם כבר לא באים איתי לבילוי בשבת ובערב הם מעדיפים לראות סרט עם חברים והשיחות הופכות להיות קצרות ומדויקות בנוסח:

״מה יש לאכול ?״
״אפשר להזמין פיצה?״
״יצאה כביסה חדשה?״
״אמאאא תגידי לו שיעוף לי מהחדר או שאני קורע אותו״

מכיוון שאת כל העומק הנ״ל קצרתי מלהכיל תמידית, החלטתי לצאת לפעולת גיבוש רגע לפני שייעלמו לי לגיבוש בצבא.

המטרה: שנחזור לדבר. לשמוע אותם. לדעת מה קורה אצלם בחיים האישיים. למי יש חברה. מי עצוב/כועס. איפה מבחינתם פישלתי במקרה זה או אחר כאמא וכיו״ב. בקיצור, להתקרב בחזרה.

האמצעי: טיולים של סופשבוע ואף באמצעו של השבוע.

אופן הפעולה: כדלקמן

1. בכל בוקר הקטנים רגילים שאני מעירה אותם לביה״ס בשיגרה מעייפת בשעה 07:00 בדיוק. באותו בוקר אני מעירה אותם ב- 08:00  ״בוקר טוב קטנים. היום אין ביה״ס. היום הולכים לים. אז קדימה שימו חליפות, סנדביצ׳ים יש והאופניים מחכים לנו בהיכון עם הפנים לכיוון מערב.״
2. ״סגרתי לנו סופש במדבר. אוהלים אינדיאנים וקמפינג בשטח״
הם: ״תהני״
אני: ״???״
הם: ״!!!״
אני: ״זה כולל יום אחד הפסד מבית ספר…״
הם: ״מה לקחת בתיק?״

כן, חופשה משפחתית בטבע, בלי אייפונים (כמעט) האוויר המדברי מאט את הקצב שהראש התרגל להיות בו, האוויר צח, השקט, הביחד, כל זה מייצר שיחות ארוכות שיכולות להכיל צחוקים ענקיים אבל גם בכי וכאב וביקורת וזה טוב. טוב להם לשחרר וטוב גם לי להכיל אותם ולהסביר להם את עצמי. השלב אותו אני הכי אוהבת הוא הרגע בו אני מסכימה להודות בטעויות שלי והם בשלהם. הרגע הזה בו המילה סליחה מזככת את הנשמה העדינה שלהם כילדים מתבגרים ואת שלי כאמא אבל גם כאישה, כאדם. אחד הדברים החשובים שלמדתי בחיים שלי כאמא ובעיקר כהורה יחידני, שרוב הזמן גידולם תחת אחריותי – למדתי לשחרר את הרצון להיות סופר אמא ולהסכים לקבל בנוסף גם את שני החלקים האחרים בי: אדם יוצר ועובד, אישה אוהבת ונאהבת, ולהיות אמא מספיק טובה (Good enough mother)

אם אני מצליחה לשמור על האיזון הזה אז אני יודעת שהמשיח ממש קרוב . אז יכול להיות שהם חושבים שסתם בא לי לפנק אותם בחופשה מידי פעם, אבל האמת היא שאני פשוט מתגעגעת אליהם, לזמן היקר שלנו ביחד כמשפחה. כך או אחרת – כולנו מרוויחים.

מאמר הקודם
מאמר הבא

זה יכול לעניין אותך

5 תגובות

  • הגב
    מירית
    אוקטובר 24, 2015 על 4:09 pm

    נטלי נהניתי לקרוא את מה שכתבת!!!!!
    מניסיוני הדל גיל ההתבגרות הוא לא קל אך הוא עובר לאחד מהר יותר ולשני לאט יותר…. אך את העלית רעיון נפלא לצאת לפעולת גיבוש משפחתית…. ואני בטוחה שזה יעזור ואת תקצרי את הפירות המתוקים ותיהני מהם <3…. אוהבת ושיהיה לך ולילדייך שבוע נפלא ולכל הצוות שמלווה אותך <3

  • הגב
    עדנה אזוב
    אוקטובר 24, 2015 על 4:48 pm

    נטלי את אלופה,כולנו צריכות ללמוד ממך.
    נהנתי מכל רגע ,הילדים שלך זכו בגדול

  • הגב
    רוני
    אוקטובר 24, 2015 על 7:20 pm

    קראתי את הפוסט, אהבתי ומסכימה איתך לחלוטין . דור הגאדג'טים שעסוקים יותר בטכנולוגיות החדשות מאשר בצורת התקשורת העתיקה ביותר – הדיבור…..טוב שלקחת אותם לחופשה שבה תוכלו לדבר, להבין ,ולנקות משקעים שנצברו עם הזמן…דרך הקריאה של הפוסט רואים כמה את רגישה לילדיך וכמה את רוצה בטובתם ובקשר משפחתי יציב, וטוב.

  • הגב
    אירית נגר
    אוקטובר 24, 2015 על 9:06 pm

    נטלול יקירה שלי…. קראתי את הפוסט שלך ועוד רבים אחרים… ורציתי רק לומר לך שאת יכולה להתגאות בעצמך… ניסיון החיים שלך היה כנראה כל כך גדול ועשיר שאת שמה מיליון פסיכולוגים בכיס הקטן…… האנושיות שבך, החום והאהבה, הסבלנות והאיכפתיות כנראה הפכו אותך לאדם נפלא… וקודם כל ל.. אדם!!!!!

    כבר אמרו חכמינו… התואר לא עושה את האדם… אלא האדם את התואר.. וכל מילה חקוקה בסלע….אתה יכול להיות רופא, פסיכיאטר, עורך דין, שופט, מהנדס ולא משנה מה.. אבל אם אתה קודם כל לא אדם… אז לא שווים כל התארים שיש לך……

    עקבתי אחרייך באח הגדול וגם לאחר מכן, במערכת היחסים שלך עם איציק זוהר, לכל אורך הדרך שידרת בגרות, בשלות, וידעת מה את רוצה, וכמובן שבעת הצורך ידעת גם לעמוד על שלך ולא נתת לאף אחד לפגוע בך, להשפיל אותך, ולערער את בטחונך ועל כך ועל עוד המון דברים אני ממש ממש גאה בך!!!!!!!!!!!!!!

    ריגשת אותי בכל מה שכתבת כאן ובכל מעשייך והתנהגותך עד היום…. אין לך במה להתבייש, את יפה מבחוץ אבל עוד יותר יפה מבפנים… ותבטיחי לי שלעולם לא תשתני ותישארי כמו שאת…………..כי זה מה שאת… קודם כל אדם……………. והאהבה… בוא תבוא… גם היא… אל תתייאשי………….כנראה שאלוהים עדיין מחפש את הגבר שראוי לך………וכשהוא ימצא אותו הוא ישלח לך אותו……………….

    תרימי את הראש ילדתי………….גבוה גבוה מעל העננים כי יש לך על מה……..גאה בך ומצדיעה לך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  • הגב
    ענבר
    אוקטובר 25, 2015 על 8:44 am

    המילים שלך מסגירות את כמות הרגש שיש בך כאמא. ❤️

  • השאר תגובה