הצלם איציק שוקל בראיון בלעדי

(בתמונה: איציק שוקל ונטלי עטיה)

"בעבר לא השתמשתי בפוטושופ כי לא היה, היום אני לא משתמש בפוטושופ כי הוא ישנו." – איציק שוקל

אם השם מצלצל לכם מוכר, זה כנראה בגלל שמתחת לכל הצילומים היפים ביותר בשלושת העשורים האחרונים, מופיע בקרדיט שמו של הצלם איציק שוקל. בעד עדשתו כבר הנציח את דמותם של פוליטיקאים בכירים, דוגמניות ישראליות ובינלאומיות (מיקי ממון, שירז טל, מיכאלה ברקו, ואפילו אל מקפירסון האוסטרלית) ושחקנים ושחקניות למכביר מצמרת עולם הבידור הישראלי, כמו גילה אלמגור, דובל'ה גליקמן, סנדרה ומוני מושונוב, יובל סגל, גילת אנקורי, ורבים אחרים.

התיישבנו איתו לשיחה קצרה, לקבל פרטים והצצה ראשונה לתערוכה מסקרנת עליה הוא עובד בימים אלו, וגם להכיר לעומק את אחד הצלמים המשפיעים ביותר שצמחו בארץ ובתעשיית האופנה בפרט.

האם אתה זוכר את העבודה הראשונה שלך כאן בארץ?

מאוד. זה סיפור מעניין במיוחד. אני הגעתי ממילאנו בשנת 1987 וקיבלתי עבודה לעשות צילומים לעודד גרא (בעברו היה מעצב אופנה וכיום אחראי על בורסת התכשיטים) העוזר שלו בזמנו היה דני בר שי ("הכל דבש") וצילמנו את דנה וקסלר. היא באה לסטודיו מצוידת עם תיק מלא באביזרים, איפור וכו', מכיוון שאז התחום של הסטיילינג לא היה נפוץ וגם הדוגמניות היו מאפרות את עצמן או מביאות איפור מהבית. שאלתי את דני בר שי אם הוא יכול לעשות את הסטיילינג (כנראה אחת מעבודות הסטיילינג הראשונות בארץ) ולקחנו את הפרגולות של הפלאשים והשתמשנו בהן ככובעים. זה היה הג'וב הראשון שלי באופנה.

מאוחר יותר היה לי עוד ג'וב שהיה עבורי התנסות ראשונה, עם יוסי אוחיון, איתו צילמתי גם אופנה וגם רהיטים. הם היו מוכרחים לצלם בשעות הלילה, אז אני התחלתי לצלם בשעה 22:00 וסיימתי בשעה 2:00, והיו שם במפעל מלא מיטות עליהן נשכבנו ונרדמנו עד הבוקר. סגרו עלינו את המפעל ובבוקר הגיע צוות הניקיון ופתח לנו את הדלתות שנוכל לצאת החוצה.

במה שונים צילומי אופנה בישראל לעומת הניסיון שלך בעולם? מהן היתרונות או החסרונות שלנו בהשוואה לזירה הבינלאומית?

היה לי מאוד קשה המעבר ממילאנו לישראל. כי שם היו לי עמודים במגזין ווג, עבדתי שם עם מעצבי אופנה גדולים כמו "טרוסרדי", שעד היום משתמש בצילומים שלי. צילמתי גם לחברות מסחריות גדולות כמו קוקה קולה ואלפא רומיאו, שילוב של מכוניות ואופנה. נסענו גם לצילומים של בגדי ים בקורסיקה שם עשינו קטלוגים רבים. לדעתי היה לי מה שנקרא Beginner's luck כי באתי למילאנו עם תיק עבודות מדהים מאוסטרליה ומייד לקחו אותי לעבודות. הסתדרתי מצוין עם המבטא האוסטרלי/הונגרי שלי.

הם אימצו אותי מייד באופן מקצועי ועשו עלי כתבה של 4 עמודים כפולים של צילומי חלונות ראווה שעשיתי באוסטרליה. הכתבה כללה עמוד שער, והתפרסמה כבר בחודש הראשון בו הגעתי למילאנו. התגוררתי שם בבית מלון עלוב, והיו לי בכיס רק 500 דולר. זה כל הכסף שהיה לי (כי הייתי מייד אחרי הלימודים) על המקלחת בבית המלון הייתי משלם 3000 לירטות (שזה בערך 2 דולר) וכך יכולתי להכנס להתקלח במקלחת שהייתה ממוקמת בקצה המסדרון.

בחדר הפיצפון הזה קניתי לעצמי יין, זיתים וגבינות, קניתי את כל המגזינים שהיו על מדף העיתונים, והתחלתי להסתכל בכל התצלומים ולעשות לי רשימות. פתאום נתקלתי בשמו של אבי מרוז. צלם ישראלי שעובד עד היום במילאנו מאז שנת 1973 אחרי מלחמת יום כיפור. מייד התקשרתי אליו והתברר שעשינו קורס קצינים ביחד, אז יש לנו היסטוריה משותפת. הוא נתן לי מצלמה גדולה לצילום מכוניות, ואני עזרתי לו המון. שם הוא גם צילם את כל הדוגמניות הגדולות בתחילת דרכן, כמו מיכאלה ברקו אלונה פרידמן ומיקי ממון… את האחרונה גם לקחתי פה בארץ לקמפיינים לאחר שהכרנו במילאנו.

מי הם הצלמים המועדפים עליך בזירה הבינלאומית ואיך הם שונים מצלמים ישראליים?

תראה, במילאנו הייתי משתמש בשמי האוסטרלי איוון (אותו החלפתי לאחר ששכנעו אותי שיש לו קונוטציה שלילית מ"איוון האיום") ואני זוכר שהדבר הראשון שזעקו לעברי על סט הצילומים היה Feeling, Feeling (עוד רגש! רגש!) כי מה שהיה חשוב להם בשורה התחתונה, הוא להוציא את האישיות של הדוגמנית, לתפוס אותה כשהיא מביעה מנעד רחב של רגשות, כשהיא משוחררת ונכנסת לתוך הדמות שמתאימה לקונספט הצילום. בסט הצילומים במילאנו, הבגדים נמצאים בעדיפות שנייה מול הדוגמנית.

אני הייתי משתולל שם כמו סטודנט, נותן הוראות בימוי לדוגמנית בהתלהבות והתרגשות, והם מאוד העריכו ואהבו את זה. עבדתי יותר מהבטן, כדרכם של האיטלקים. באופיים, הצלמים האיטלקיים הם הרבה פחות קטלוגיים. בתצלומים מסחריים אתה תמיד עובד עפ"י סקיצה של הלקוח, אבל בתצלומים אדיטוריאליים אתה מוכרח שיהיה לך מוח יצירתי והמון חזון ותעוזה. כשאני מגיע שם לסט מצפים ממני לא רק ללחוץ על הצמצם של המצלמה, אלא להנהיג את כל אופי הצילומים. בחו"ל כשהצלם נכנס לסטודיו יש כלפיו אדרת כבוד, תחושה של יראה והערכה. כאן בארץ הפכו הרבה מהצלמים ל"ביצועיסטים" חסרי חזון.

לכן אני מאוד אוהב את הלמוט ניוטון, ריצ'רד אבדון, ארתור אלגורט, הרב ריטס, ברוס וובר, פטריק דמרשלייה ואחרים. יש להם טביעת יד מאוד ייחודית ואני תמיד מצליח לזהות את העבודות שלהם אפילו בלי לקרוא את הקרדיט.

תמיד ידעת שזה יהיה תחום הפרנסה שלך?

כן! כבר מילדות החזקתי מצלמה ואפילו בניתי בכוחות עצמי חדר חושך בקיבוץ בו גדלתי. המצלמה היא כלי עבורי להביע רגש וגם להסתתר מפניו לעיתים. המצלמה מגוננת עלי ומעניקה לי תחושת ביטחון, כי למען האמת אני גבר ביישן באופיי. כשאני אוחז במצלמה בסטודיו אני נפתח ומתלהב והופך להיות אנרגטי וחסר עכבות, אני מצליח לעורר הרבה הבעות בדוגמניות ולהדביק אותן בהתלהבות שלי. אבל כשהמצלמה לא איתי, אני לא מצליח לשחזר את הביטחון הזה מול נשים. אולי בגלל זה לא התחתנתי שוב עד עכשיו.

ספר לי קצת על התערוכה שאתה עובד עליה בימים אלו. מהו הקונספט העומד מאחוריה?

התערוכה שאני עובד עליה עכשיו נקראת "אז והיום" (שם זמני) והיא בעצם פרויקט שחזורים בו אני בוחר תצלום של דוגמנית או שחקן שצילמתי בשנות התשעים, ואז מזמין אותם לסטודיו על מנת לשחזר את אותו התצלום לאחר שעברו כבר שנים רבות והאדם השתנה והתפתח בעקבות שנות חיים ארוכות וניסיון. התחלתי את התערוכה הזו ממקום של תשוקה, כי אני בן אדם מאוד נוסטלגי ומחובר מאוד לזיכרונות ההם. תקופה ארוכה שלא עבדתי, עוררה בי שוב את החשק לאחוז מצלמה ולעשות משהו יצירתי, וכך הגעתי לרעיון הזה. כל מי שביקר בסטודיו שלי הביע התלהבות מהתצלומים שעשינו עד כה, הדוגמניות, השחקנים ואנשי התקשורת. כבר יש התעניינות רבה ואני מאוד מקווה להציג את התערוכה במוזיאון תל אביב בתחילת שנה הבאה.

לאתר הרשמי של איציק שוקל:

www.shokal.com

מאמר הקודם
מאמר הבא

זה יכול לעניין אותך

תגובה 1 בלבד

  • הגב
    עדנה גלבוע
    ספטמבר 13, 2017 על 2:22 pm

    איציק מהמם. כתבה כל כך מפרגנת . עשית המון בתחום ותמיד בשיא הפרפקציונים וזה יוצא מעולה בראיון. מחכה בקוצר רוח לתערוכה המסקרנת שלך.

  • השאר תגובה