הפנים של הקהילה

אדם סרור (צילום: בן גל)

אמת אלטרנטיבית

מאת: יוסי צחי

ביום שלישי האחרון הלכתי לחדר הכושר השכונתי במרכז תל אביב. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת כך שהרשיתי לעצמי להתלבש בבגדי ספורט רגילים. לא באאוטפיט ממותג של שתי חברות ספורט עיקריות או בנעליים עם קיפול גרביים מדויק התואמות למכנס שמתלבש יפה מתחת לגופייה הממותגת.

לא היו הרבה אנשים בחדר הכושר, רק חברותיי המבוגרות לפלדנקרייז ולשיעור 'בונה העצם' (השם במקור. לא נגעתי)

אבל הסצנה משתנה בתכלית בשעות הערב. המדרגות המובילות לחדר הכושר התת קרקעי נדמות כמו שטיח אדום, וניתן למצוא חברים רבים בקהילה לבושים טייץ' ומכנס ספורטיבי קצר, בטוחים שהם הצעקה האחרונה. לא סיפרו להם שהטרנד הזה הוא נחלת העבר ואפשר לוותר עליו אחר כבוד.

מיתוג ותדמית הם שני דברים שתל אביב צורכת באופן כרוני. כמו סלט קצוץ וחמאה בארוחות בוקר ישראליות בבתי קפה של יום שישי, או השוטטות המשפחתית בשדרות רוטשילד בשבת אחר הצהריים, המובילה אל כיכר הבימה המון אדם, כנחלים המובילים אל הים.

כך הפך חדר הכושר למסלול אופנה, כשהמנויים מגיעים להכיר גופות ובחורים חדשים, בכדי להגיע הביתה ולשלוח להם הודעה באפליקציה ולהסתתר מאחורי כל המסכות שאופנה והעיר הגדולה מקנות להם. פוזה זה האמיתי החדש.

המרואיין שלי השבוע הוא אדם סרור, דמות מיוחדת במינה. הוא חריף, אינטליגנט וישיר מאוד באופיו. שלושה שבועות ארוכים עלו לי בניסיונות לשכנע אותו להתראיין ועוד ארבעה נוספים רק בכדי לשכנע אותו שלא להתחרט. הוא טוען שאינו מייצג את הקהילה אך לא מפסיק לגונן עליה בכל פעם שרואה עוולה או חוסר צדק נעשה כלפיה ובתוכה. הוא לא פעיל קהילה אקטיביסט בהגדרתו, אך לא מהסס לכתוב את שעל ליבו ברשתות החברתיות ללא פילטרים או מעצורים ובכנות מעוררת הערצה. יש בו המון דרמה ורגש, המון פתיחות וסגירות. יש לו כמעט 5000 חברים בפייסבוק, אבל חברים טובים רק על אצבע אחת וכשמכירים אותו בודקים אם יש מקום ביד השנייה.

"יש לא מעט אנשים ששופטים אותי בלי היכרות מוקדמת", הוא מספר. "לא אתחסד וגם אני שופט בלי להכיר אנשים, אבל צריך לשים לזה לב. במקרה שלי, אני מודע לכך שחושבים שאולי אני סנוב או מרוחק אבל אני בדיוק ההפך. ואם תראה אותי במועדון – תיווכח שאני רק אומר לאנשים 'שלום' מהמקום הכי לא מתנשא שיש."

איך הכול התחיל?

סרור הוא תכף בן 34, בזוגיות, גר בתל אביב והעורך הראשי של "וואלה סלבס", ערוץ פופולרי באחד מגופי התקשורת הגדולים ביותר במדינה. הוא הגיע לעיר כבר בגיל 21 והחל כיח"צן מסיבות צעיר, בליינים שכבר אינם עוד, בווקס הוותיק ובדום. לאט לאט החל להיכנס לעולם התקשורת כמחבר אייטמים מחיי הלילה ועולם הסלבס. הוא החל לעבוד ב"וואלה" ככותב צעיר וחיצוני ובהמשך נכנס לזוגיות עם צלם אופנה צרפתי, עבורו עזב את הארץ ועבר להתגורר בפריז. שם הוא מספר שהרגיש בודד ומנוכר. כעבור כשנתיים חזר ארצה והחל לעבוד בפנאי פלוס ולאחר מכן בגיא פינס כעיתונאי ועורך מדור הרכילות והמוזיקה.

מהי אופנה בעיניך?

אופנה זו אומנות. זאת דרך של אנשים להביע ולחשוף את עצמם ולהתבטא.

הקשר בין אופנה וסלבס?

הדוק מאוד. בארץ אולי פחות, כי אין לאן לצאת ולאן להתלבש. לא מוכנים לקבל בארץ את מי שתרצה להתלבש כמו בשטיח האדום של הוליווד. זה עובד לשני הצדדים.

מעצב אופנה מוערך?

אלון ליבנה.

פריט הכי יקר בארון?

נעליים חומות של לנוון ומעיל שחור של פראדה.

מותג אהוב?

ז'יבנשי.

אייקון אופנה?

מיקי בוגנים.

חנות שהיית עובר לגור בה?

בארון של מיקי בוגנים וסיימון אלמלם.

מה הכי מרים בגבר?

עיניים ושפתיים. אין לי טעם ספציפי בגברים אני יכול להמשך לכל סגנון.

מה הכי מוריד בגבר?

גבר שעף על עצמו.

גייז וחדר כושר?

כשזה משתלט לך על החיים זה מתחיל להיות פחות טוב. הייתי בשני הצדדים ולי זה עלה בבריאות, כי נאלצתי לעבור ניתוח בכתף. קובייה פה וקובייה שם לא עושה את ההבדל.

החלק בראיון בו אדם נהיה רך ורגיש, מגיע כאשר הוא מתייחס להתנדבותו בשנים האחרונות ב- IGY (ארגון הנוער הגאה) שם נפתח לעולם שלא דמיין שקיים כשרצה לתרום מעצמו לקהילה. ההתחלה לא הייתה קלה. "הגעתי לראיון ולא היה חיבור. המרואיין הכיר אותי ושפט אותי מראש. בהתחלה התעצבנתי אבל היום הוא אחד החברים הכי טובים שלי. הכרתי שם אנשים מדהימים ויפים מבפנים ומבחוץ שלא הכרתי קודם. הלכתי להכיר תרבויות נוספות ומעגלים נוספים ששינו בי המון והורידו המון חומות ממני."

לאיגי הוא מקפיד להגיע מידי שבוע ולהתנדב עבור בני נוער מכל קצוות הקשת המגדרית, נערים ונערות שטרם בטוחים בזהותם ומבקשים לשאול, לשתף, להיעזר ולמצוא אוזן קשבת. כשרציתי לקבוע איתו מועד לצילומים לקראת ריאיון זה, ענה לי חד משמעית שאם יש לו איגי באותו יום אז אני יכול לשכוח מזה. נראה שהמקום הזה ממלא אותו ומלמד אותו הרבה על עצמו דרך אותם נערים אמיצים שמגיעים מכל סוגי הבתים למועדוני הארגון.

כשסרור מדבר על איגי, אני לא יכול שלא לחשוב על כל נושא התדמית והזוהר המיוצג קהילה. עד כמה לפעמים חשוב לי לרוץ לחדר הכושר עם הנייקי החדשות שהזמנתי עם גרביים תואמות, ומכנס בעל הלוגו הבולט מקדימה (שהיה הסיבה האמיתית מדוע בחרתי להוציא עליו משכורת שבועית) דרך תגיות ותדמיות אנחנו יכולים לייצג ולמתג את עצמנו בעולם שכולו חזות ונראות, כסוכני היח"צ של עצמנו. לנוכח המציאות הזו, המקום בו נופלות המסיכות נדמה כמו המקום האותנטי האחרון, ותחושה זו מתגברת בשעה שאדם מספר על שיחות שיש לו עם בני נוער וכמה חשוב להם שיש מקום קבוע להגיע אליו ולהיות שם נקיים מהצגות והעמדת פנים, ללא חשש משיפוטיות או ביקורת.

אפילוג:

אני חוזר לחדר הכושר בערב, בסיומה של הפגישה עם אדם. חברי קהילה רבים מציגים פאסון קשוח ומרוחק ומתעסקים בעיקר בלראות ולהיראות. אני בודק שפס הקלווין קליין שלי יבצבץ ומוודא שהלוגו של סטלה מקרטני לאדידס לא התקפל בגרביים שלי. תדמית והופעה חיצונית היא הרגל שקשה מאוד להיפטר ממנו. מסך עשן המתפשט ומכשיל את העיניים מלראות את עצמנו ואחרים באופן טבעי. אז אולי כולנו צריכים מקום בלב כמו איגי, וחברים כמו אדם סרור.

מאמר הקודם
מאמר הבא

זה יכול לעניין אותך

אין תגובות

השאר תגובה