נטלי עטיה | הטור האישי

ג'ון סנואו | האתנחתא המוסרית

על עולם שמשתגע ונאמנות עצמית

את הסופ"ש האחרון החלטתי להקדיש לסרטים וסדרות בטלוויזיה. מנוחה רציתי, לתת לנשמה קצת שקט של שבת. ייחלתי שאצליח ״ליפול״ על כאלה שיעשירו אותי, יגלו לי דמויות מורכבות שמצליחות כנגד כל הסיכויים ויעזרו לנפשי להזדכך – קתרזיס. הבטחתי לעצמי להתחיל ולצפות בסדרה, בדיוק בזו שכל העולם צופה בנלהבות יתר, ולא בגלל שכל העולם רואה אותה אלא כי האהובים עלי בעולם, בני ובן זוגי, צופים בה באדיקות – "משחקי הכס".

חשבתי לעצמי שאולי כך אני אלמד להכיר טוב יותר את הגברים בחיי, אך נותרתי עם סימני שאלה גדולים עוד יותר. לא הצלחתי למצוא סרט אחד או סדרה ("משחקי הכס", ריי דונובן, כאלה שהמליצו לי על צפייתן) שלא היה בה דם (שיכל להחיות מתים שהתייבשו) עריפת ושחיטת בעלי חיים וסקס – הרבה סקס. לא כזה סקס שבא מאהבה ותשוקה אלא סקס שבו כולן מוצצות לכולן, וההוא שוכב בלי הכרה עם כל אחת שזזה, היכן שבגידות זה מקובל, ולשכב עם אחיך זה הכי מגניב ואז רצח אחד קטן, אחריו רצח אחד גדול ושוב חוזר חלילה: ההיא יורדת להיא, שיורדת להוא שבוגד בזאת שלא אכפת לה שבוגדים בה והיא בעצם נהנית להיות זונה?!

אוקיי… אז מה פיספסתי בשנים האחרונות לחיי? ואם כל מה שאני רואה בסדרה הזו מטריד אותי, מה זה אומר עלי, שהזדקנתי? שאני לא מגניבה? שהפכתי לסבתוש? או אולי אני מפחדת מהניכור? או שהבן שלי יחשוב שסקס ״כולם עם כולם״ ובגידות זה ממש מגניב ולשחוט ראשים של בעלי חיים זה משחק משעשע? (ולשכב עם אח שלך לא אומר שאת צריכה טיפול פסיכולוגי דחוף, אלא להדלק מזה???) מה גם שמעולם לא פגשתי באישה שעוסקת בזנות והייתה מאושרת ושמחה בחלקה כמו בסדרות הניכור שעל המסך שלי בסלון.

כ״כ הרבה מזה יש בסדרות ובסרטים היום ואני בוחרת ההיפך, לא לתחושת הניכור. אני רוצה להרגיש, גם אם כואב, גם כשחשוף עד שלפעמים אני מרגישה שאני הולכת בלי עור רק עם קצוות העצבים שלי חשופים, לא רוצה לשקר לי או לחיות בנתק מעצמי ומהרגשות שלי, הרבה יותר מפחיד אותי לא להרגיש כלום, לחיות לצד בעל וילדים ולא להרגיש אהבה. עבורי אין דרך אחרת. אני בחרתי באמת, גם אם כואבת.

אז בשבילי יקיריי, סקס עם האח זה לא מגניב ולשחוט סוסים עם שפריצים של דם אולי זו אומנות טכנולוגית אבל האומנות הזו מטרידה אותי ולמה לי להיות מוטרדת שגם ככה שיגרת היום מטרידה מספיק עם הארנונה והחשמל והחבר הטוב שפתאום במשבר, וההורים שמזדקנים והילדים שמתבגרים ודוחפים קירות. לכן אם אני רוצה ממש להתפרק, אני יושבת על ספת הפסיכולוג שלי פעמיים בשבוע ושופכת שם את הקרביים שלי, ואם אני רוצה לראות אומנות אז אני עושה אותה או פשוט מתבוננת על מה שסביבי: הטבע, הילדים שלי (שגדלים כל כך מהר) ובעיקר מסתכלת פנימה ומגלה שם עולם ומלואו.

באסה לי אם הבן שלי לא ידע להבדיל בין סרטים למציאות. בין מגניב ללא מגניב. בין טפל לעיקר, ואתם? לא התגעגעתם לרוך, חמלה, אהבה, סחיות ומיניות בריאה. נגיד, משהו הזוי כמו חום אנושי? שתפו אותי במה שאתם מרגישים, מה אתם חושבים כשאתם יושבים לכם מול המסך הקטן בסלון אחרי יום עבודה ופוגשים שם… בעצם את מי אתם פוגשים שם?

מאמר הקודם
מאמר הבא

זה יכול לעניין אותך

אין תגובות

השאר תגובה