קלצונה שפגש את האפייה הקווקזית

כשמתכון לגמרי מומצא שלי (על גבול תאונת מטבח) פוגש את החיך של אחד האנשים הכי מוכשרים ויצירתיים שאני מכירה (צרי בריקנר) ברור שיוולד מזה סיפור. אז הנה הסיפור המקסים שהוא כתב לפרשמתא שלי:

את שַרְגַתא הכרתי בבית אבות ארעי אי שם במרכז. עת עברתי בלובי הייתה תמיד מתיישבת ליד הפסנתר ומצקצקת בלשונה. אחר כמה פעמים שראיתי אותה עושה את זה שאלתי אותה מדוע ולמה היא מצקצקת מול פסנתר. "אין בו את כל התווים שיש לנו, באוזוצ'ו, במוזיקה," ענתה לי, "ומעולם לא הבנתי איך כל החכמים שבנו אותו שנים על גבי שנים שכחו את אותם תווים. תראי, תראי, בין סי לדו? חסר להם – לא אותו שחור כמו שיש בפסנתרים בדרך כלל, כן? חסר שם צליל." -"איזה?" שאלתי. -"צליל שהוא בין תקווה לכאב הכי גדול שחווית. את מכירה את זה? אחרי שקורה אסון גדול, איזושהי קטסטרופה שכזו שכל כולה כאב ואין לך אלא לחוש שזה נעשה לטוב העולם? ובכן, יש לתחושה הזו צליל. ואת הצליל הזה הם דווקא שכחו אלה. אנחנו ברומליה לא נשכח לעולם." שרגתא סיפרה לי אודות אותה אוזוצ'ו. עיר נמל ששכנה באיזור ממלכת הכוזרים, איזור שעתה נטוע בין אבחזיה לגאורגיה, ומסתבר, היה מעין מושבת חלוץ של יהודים סוחרים שהתערבבו עם שבטי צוענים שהגיעו מהמרחבים ההודים, האיראניים והפקיסטניים כיום. "שני דברים אוזוצ'ונים ידעו לעשות ושני דברים לא ידעו לעשות. ידעו לעשות מוזיקה וידעו לעשות אוכל כמו שבשום מקום בעולם לא עשו, גם לא הגרוזינים שלידנו וגם לא הרוסים או הארמנים. המוזיקה שלנו ילדה את הסולם המינורי במוזיקה המערבית, ואת המקאם שדי-אראבאן במוזיקה הערבית והטורקית. אנחנו נתנו לעצב זהות, שם, המנון. זה אף אומה לא ידעה לעשות מלבדנו. ואותו עצב נמהל לתוך המזון, שהוא המזון השמח ביותר בעולם. אין ביס שלא תנעצי במאפים שלנו שלא יעלה לך חיוך נאלם. אמנם, שני דברים לא ידעו לעשות האוזוצ'וניים – להלחם, ועל כן נכבשו כמעט כמו הפולנים וכמעט כמו ארץ הקודש; ולספר אמת. אל תאמיני למילה ממה שאוזוצ'וני אומר לך." -"אבל את אוזוצ'ונית, שרגתא." -"אותו הדין." קבעה, ומיד אחר שהרצינו פניה פצחה בצחוק .למדנו הרבה מהגרוזינים שלידנו, את יודעת," אמרה ולגמה מהתה שהכינה לה ולי, "אבל אנחנו ידענו לשפר את הלבש שלהם, הלחם הנפלא שלהם, ולהפוך אותו למשהו אחר. את מבינה, הפרמשתא, שבשפתנו אומר אהבה שבורה, יש לו כמה וכמה אגדות. האחת מקשרת את זה לרב גדול שהבת שלו התאהבה ברוח, וכל יום הייתה מנסה להעלות את דמות הרוח בבצק, וכל פעם שהייתה מתייאשת הייתה שורפת את הבצק בתנור אבנים, ומכל הנסיונות הללו יצא לה הפרמשתא. אגדה אחרת מקשרת את זה לאישה ארמלית שרחמה בגד בה והייתה במקום אופה ואופה וקיוותה שהאפיה תעלה לה ילד או ילדה. אני לא מאמינה באגדות האלה. אני חושבת שהייתה זו איזו עקרת בית שעשתה טעות על גבי טעות בהכנת המזון שלה, אבל למדה לבצוע לעצמה את המאפה הזה." הפרמשתא הוא כמו קלצונה שפגש את האפיה הקווקזית, ממולא באיזה מילוי שמתאים. מוכן מבצק שספג כל טעות אפשרית אבל המשיך עד הסוף, עד שכמו חלום ליל קיץ שהיה לו מזל, או ביש-מזל, התגשם בעולם זה ובעולם הבא. "רק שיהיה חריף," אומרת שרגתא, "שישרוף את הלב ואת הוושט, כמו אהבה אמיתית – כואבת אבל בלעדיה, מה כל זה שווה."

המתכון:
1. בצק: לפי המתכון הבא לחצו כאן מספיק ל-2 לחמים בינוניים, רצוי 1/2 קמח לבן 1/2 קמח מלא
2. מלית: מערבבים בקופסא – קוביות טופו קטנות, בצל קצוץ, שום קצוץ, רוטב סויה, שמן זית, פלפל חריף חתוך לטבעות, פפריקה מתוקה, פפריקה חריפה. סוגרים את הקופסה, מערבבים היטב ומשהים במקרר למספר שעות לפחות.

אופן ההכנה:
1. מטגנים מעט את הטופו עם כל תכולת הקופסא במחבת
2. פותחים את הבצק, ממלאים וסוגרים
3. מניחים על גבי נייר אפייה ואופים ב-200 מעלות כ-25 דקות

בתיאבון !

אתם מוזמנים להצטרף אלי בקבוצה ייחודית להרזיה ולתזונה בריאה לצמחו-טבעונים.

לפרטים לחצו כאן:

מאמר הקודם
מאמר הבא

זה יכול לעניין אותך

2 תגובות

  • הגב
    מירית
    נובמבר 30, 2015 על 9:21 am

    אהבתי מאד, מאד האגדות <3
    שכואבים ודואבים יש אנשים שנמנעים לעשות אוכל ולאכול ולעומת זאת יש אנשים שהאוכל עושה להם טוב ואת זה רואים בסיפור <3
    אהבתי במיוחד את המשפט: "רק שיהיה חריף," אומרת שרגתא, "שישרוף את הלב ואת הוושט, כמו אהבה אמיתית – כואבת אבל בלעדיה, מה כל זה שווה."
    נטלי תודה לך על המתכון המוסרי <3 ושיהיה לך נטלי שמש ולנטלי ולכל הצוות שלכם ולכולנו יום שקט ורגוע.

  • הגב
    נטלי שמש
    נובמבר 30, 2015 על 4:17 pm

    תודה רבה
    שמחה שאהבת 🙂
    המשך שבוע שקט ונעים

  • השאר תגובה