הפנים של הקהילה

אבדות ומציאות.

כל אחד מחפש את הדרך למצוא את עצמו, אם כי לא כל אחד ילך את הדרך הארוכה והאמיצה ביותר לשם כך. ביום בו עזבתי את הבית מוקדם מן הצפוי ועברתי לתל אביב, יום שישי, ירד עליי מבול כאילו השמיים הגיעו לפורקן, המטרייה המנומרת שקניתי נשברה כמובן, הגג בדירה החדשה דלף, לא הייתה לי עבודה, לא הכרתי אף אחד, ואצלי, בניגוד לשיר האופטימי "לא הכול היה בסדר".

הרגשתי כאילו אני צועד בשביל האבנים המאולתרות האלה, ששמים באתרי בוץ, מדלג משלב לשלב ובעיקר מנסה לא לטבוע. כמובן שטבעתי, התרסקתי ובעיקר הייתי מבולבל. בערב התיישבתי על ספסל מזדמן בשדרה, ראיתי לאורכה את האנשים המקולחים ושבעי הרצון שהולכים לבית הכנסת עם נעליים שחורות (שקיבלתי פעם כשעבדתי בבית מלון) לצידם מיהרו צעירים להספיק אימון כוח אחרון בחדר הכושר בשעת ערב מאוחרת – אופייני לחיי הרווקות בעיר ולמורת רוחה של פקידת הקבלה.

מולי עברה כוכבת צעירה לבושה בגדי פסטל, נעליים נמוכות עקב עם פרינט דלמטי של מעצבת מקומית ואודם בצבע אדום עז. גוון שחברתי אנינת הטעם ר' נוהגת לקרוא לו בורגונדי. הכוכבת לחשה לחברתה שאולי תקבל פפראצ'י היום, כשזו ניסתה לשווא להסתיר את ההתרגשות.

נרגש מהמעבר, לא היה אכפת או חסר לי אוכל חם, אווירת ערב שישי, שולחן ערוך והתכנסות המונים בכניסת השבת. אותה שבת שבעברי הייתה מורידה את השאלטר על ענייני היומיום הגשמיים וצרות החיים, הייתי בטוח "אוטוטו זה קורה" והחיים שתמיד רציתי לחיות מחכים לי בהזמנה.

עם הזמן התבדיתי. למדתי שלמרות שיש כל כך הרבה אנשים צעירים ופנויים בעיר הזאת, אני יכול להרגיש הכי בודד בעולם. אפילו עם כל כך הרבה גורדי שחקים, לרוב קשה למצוא בעיר הזו חדר הגון. אפשר להרוויח בה המון כסף, אבל בסוף החודש להישאר בלי כלום. יש בה את האנשים הכי טובים והכי רעים שפגשתי בחיי והם הרבה יותר דומים אלה לאלה ממה שחשבתי. אפילו אנשים הנדמים מבחוץ הכי יפים ומאושרים בעולם, יכולים להיות בודדים בדיוק כמוך.

המרואיין שלי השבוע רק בן 26 אבל כבר הספיק לחקור, לראות ולהגיד משהו על אנשים שבוחרים להגשים את עצמם ולחיות בכל מחיר. שמו בן גל. הוא מנהל תוכן ב-Mobile one music, סטודנט לצילום בבצלאל, צלם ומנהל מדיה חברתית בליין ה- FOREVER.

בעבודותיו הוא מעביר את הדברים הכי עמוקים שיש, באמצעות קיטש, נונשלאנט ושטחיות. הוא מתעסק בייצוגים של הקהילה הגאה ובעיקר בטרנסג'נדריות והומוסקסואלים. המצלמה היא לוח חלק והמצולמים שלו הם צבעים עזים אמיצים ופיקחים, אותם הוא מביים כדי ליצור תמונה נעימה לעין הצופה, אבל פוגעת לו ישר בבטן. אז הצקנו לו בכמה שאלות בוערות:

איך הכול התחיל?

הכניסה  לחיי הלילה הייתה מייד כשהגעתי לעיר. את איתן טל (המרואיין מהטור הקודם) הכרתי כשעבדתי בליין הפאג והתחלתי לעבוד אתו במשך שלוש שנים. זה חיזק אצלי את התחושה שצילום ואופנה אלו שני דברים שאני אוהב ובהם ארצה לעסוק בעתיד. בגיל 22 החלטתי שאני רוצה לעשות תואר באומנות בבצלאל, במחלקה לצילום.

לא חשבת לעבור לירושלים כדי ללמוד ולחוות את החיים הסטודנטיאליים בעיר?

לא. יש לי והיו לי חיים מספקים בתל אביב, לא ראיתי צורך לעבור בשביל חוויה שלא חסרה לי.

במה שונים לימודי צילום באקדמיה  מצילומי אופנה בחוץ?

כשאתה עובד בצילום אופנה אתה מתעסק יותר בנראות, ביופי, קומפוזיציות, הבעות פנים וצבעים. כשאתה מגיע לבצלאל, אקדמיה לאומנות, אתה לא יכול סתם לצלם יפה, כל בחירה צריכה להיות מנומקת ומוסברת. מהרגע הראשון בבצלאל יצקתי את עולמות התוכן שלי ואת מה שאני מכיר לתוך העבודות שלי. העבודה הראשונה שלי בבצלאל הייתה צילומים בתל אביב, של מועדון נטול בליינים. משם המשיך לדמויות מעניינות ויזואלית שמקשטות את חיי הלילה ושם גם נוצר החיבור האופנתי.

מה רצית להגיד כשהתחלת לצלם טרנסג'נדריות?

נושאים חברתיים שלא מדברים עליהם, שהם טאבו חברתי במובן מסוים, עניינו אותי מאוד. כשהתחלתי לצלם טרנסיות זה לא היה נגיש או מקובל יותר כמו היום. ראיתי בהן נשים חזקות ועוצמתיות ובעיקר שלמות. ככל שהכרתי אותן, עם השנים, למדתי על כל התהליך שעומד מאחורי היופי והשינוי וכמה הוא קשה ומצריך מהן המון.

מי הטרנסית הראשונה שהכרת?

ג'ניפר קים.

מה זה אופנה?

הדבר שמסמל את רוח התקופה, בצורה הכי יפה שיש.

הפריט הכי יקר שלך?

פוטר שחור של מוסקינו עם גורמט, שנמצא עכשיו אצל סתיו פורגס בהשאלה ארוכה.

בית קפה אופנתי במיוחד?

רוטשילד 12.

פריט לבוש נפוץ במסיבות?

טרנינג שחור.

טרנד ששווה להיפטר ממנו?

נעלי Reebok והיפסטרים.

הקעקוע הכי יפה שראית?

אני אצא לסבית ואגיד דובדבנים.

מה הכי חשוב בגבר?

שיהיה גבר ויתנהג כמו גבר.

ואם הוא דיווה?

גבר יכול להיות דיווה, זה לא סותר.

מי הכי יפה בעיניך?

בן הזוג שלי.

קמפיין אופנה שאהבת במיוחד?

הקמפיין החדש של מיקי בוגנים. הוא מדויק בעיניי בכל קטגוריה אפשרית.

מי היית רוצה שיצלם אותך?

Erwin olaf

מה דעתך על הבהלה לחדר הכושר?

בעידן הנוכחי, בו הפכנו להיות יחצנים של עצמנו ברשתות החברתיות, אנחנו משתפים את החיים שלנו כפי שהיינו רוצים שייראו מבחוץ. אנשים רוצים להצטייר בצורה חיובית ומושכת. חדר כושר הפך מזמן להיות משהו שמסמל רמת חיים מסוימת ולא לחינם אנחנו לא מפסיקים להעלות תמונות משם לסטורי שלנו באינסטגרם.

באופן כללי, כל אדם צריך לעשות מה שטוב לו ונוח לו ופיתוח גוף צריך לבוא ממנו, לא מאף אחד אחר ובטח לא מהסביבה.


בן גל גר היום בתל אביב, כלפיה יש לו יחסי אהבה שנאה. הוא לקראת סיום הלימודים בהם הוא מתעסק כאמור בנושאים חברתיים מהקהילה ובצורה פרובוקטיבית. כשאני שואל אותו איך המצולמים שלו נענים לבקשותיו להתפשט למשל, הוא אומר שהוא לא היה מבקש מהם לחצות גבול שלא היה חוצה או חצה כבר בעצמו. הוא גורם להם להרגיש בנוח ולבטוח בו. כשאני שואל אותו על המחירים שאנשים משלמים כדי להיות מי שהם, הוא עוצר רגע, חושב, ואז עונה לי שכשהוא ראה טרנסית לראשונה הוא ראה דבר שלם ואסתטי.

לדעתי, זה מה שמשך אותו בהן. בעולם עם חברה שמרנית שלא מכירה בכל זכויות הקהילה, האומץ להיות שלם עם עצמך הוא לא מובן מאליו בכלל, כך שאלה שחצו את הגבול להגשים את עצמם ואיבדו לפעמים הרבה בדרך, ראויים להערצה. שווה לאבד הרבה בשביל לחפש את האושר, מאשר לחיות חיים שלמים בלעדיו.

מאמר הקודם
מאמר הבא

זה יכול לעניין אותך

אין תגובות

השאר תגובה